כך הכל התחיל.....
העורב ריחף בניחותה, מדלג בקלילות מתרמיקה לתרמיקה, מתענג על זרמי האוויר החמים.
אדם חד עין במיוחד, אולי היה מבחין בדבר מה משונה בעורב. אולי זה היה השיער, הנשפך בצורה כה לא טבעית, או אולי המקור התזזיתי במיוחד.
יצור בעל בינה מסויימת, אף אם לא גדולה במיוחד, היה אולי מבחין בקשר הדק שבין המאורעות האחרונים, לבין הופעת העורב.
אך כאן, בשטחים המתים של היבשת המסתורית הידועה בשם 'פנדריה', לא היה אדם חד עין או איש פיקח. לא היה דבר. רוח קרירה החלה נושבת ככל שהצפין העורב ונראה היה שמסעו יסתם בקול ענות חלושה, אך לפתע, כמעין אחוז דיבוק, צלל העורב במהירת, מאיץ מרגע לרגע.
ממש לפני הקרקע, בלם, והחל מתרומם בשנית קלות. אז, ראה את שחיפש והתקדם לעברו.
מדורה בערה בקלילות ולידה יושב אדם ראשו כפוף, מכוסה ברדס כבד.
העורב נעצר קרוב לקו האור של האש ולאחר שנייה עמד אדם במקום הציפור.
הוא היה מבוגר, בעל שיער שיבתי, מחזיק מטה בידו.
"חשבנו שנהרגת. כולם חשבו. אני מודה, אפילו אני."
האיש בעל הברדס גיחך קלות. "מראה עין יכול להטעות, לא כך מדיו?"
עכשיו היה תורו של האיש המבוגר לחייך. "אמת" אמר "אתה חושב לחזור? הם מתגעגעים אלייך... הגמד יושב ימים כלילות בוהה בשמיים..."
האיש הרים פניו והביט השמיימה, כשצל המדורה מרקד על עיניו.
"השמיים בהירים מדיו. היום יפה. אלכסטראזה מרוצה." הוא הביט ברב-מג ולחש "אין לי מקום בניהם עוד. כעת, סיימתי את היעוד שהבאת לי לפני שנים. שורר שלום בין הברית לשבטים וגור לא קיים עוד. אני את חלקי מילאתי."
מדיו הנהן. "ומילאת היטב, אני חייב לציין. אך שנינו יודעים שהברית לא תאריך ימים... וכך גם השקט ששורר באזארות'..."
האיש בעל הברדס גיחך. "חשבתי שאיבדת את כוחות ראית העתיד שלך קוסם"
הרב-מג גיחך ואמר "לכולנו יש סודות, לא ככה שאמשאמן?"
השאמאן קם על רגליו והניף יד, שני הזאבים הגדולים נסוגו מן הצללים בהם הסתתרו ונעלמו לעולם האחר. ברדסו נפל אחורנית כשעשה זאת, ושיער ארוך, לבן וגלי נשפך על גבו.
"אכן כן, רב-מג. לכולנו יש סודות." ואז, השאמאן שינה את צורתו לצורת דרקון-סערה ענקי, והתעופף משם, משאיר את הקוסם עומד ומביט, ומחייך.




פרולוג-
שיערו הלבן, הארוך והפזור, התעופף לו בניחותה כאשר יצא מצורת דרקון הסערה הגדול ונחת בלב האי המסתורי.
הוא הביט מסביבו ולא ראה מאומה, בינות השמיים הכחולים הרכים, וענני הנוצה.
להביו, חדים כתער, שכנו בנרתיקם וידיו פרוסות לצידי גופו, העידו על הביטחון שחש. יותר מכל, חש בטחון.
הלוחם המסתורי החל צועד לכיוון המבנה הגדול שעמד במרכז היער העבות. בינות העצים, נשמעו רק רחשי הציפורים וציוצם הקולני העניק מעין שלווה מטעה לחורש.
רעשי רקע היו דבר נדיר, כשמדובר ביערות כאלו, אך הוא ידע, כמו כל מי שראה אותו, שמראה יכול להטעות.
צעדתו נעצרה כשהבחין בדבר מה חשוד. חלק מן הענפים היו כרותים, בצורה משונה, וכעת הבחין בכך שהוא לא לבד. להביו נשלפו במהירות מדהימה, משאירים שובל אור רך שמעיד על הקסם העז הטמון בהם.
מבטיו הופנו ימינה ושמאלה בחשש, בידעו שכל צעד מוטעה יכול לסיים את חיו כעת.
שקט חזר לשרור ביער, אך השאמאן הרגיש בנוחכות היצור. עוצמתי וחזק.
שערו הלבן שכב על גבו, ושירירי ידיו השתדרגו בעתת שהתכונן.
ואז לאחר שניות ארוכות של שקט, היצור תקף.
שחור כצל הסתער על הדרניי הקטן. גודלו עצום עד כדי עשרה אמות, וידיו מעין טפרי ענק עטופי צללים. השאמאן זינק הצידה וצרח בכעס. שני זאבי הענק הופיעו מן צצלי העולם האסטרלי והסתערו על היצור, בעוד השאמאן לבן השיער יוצר מקסם אדיר של חשמל, ויורה כדור חזק לעברו של הצל.
בין אם הרגיש את פגיעת הכדור ובין אם לא, בין אם נשיכות הזאבים ותקיפותיהם הפריעו לו ובין אם לאו, נראה שהוא מתעלם לחלוטין מכך ותוקף ישירות את השאמאן.
הדרניי, אחד מגיבורי מלחמת הקיום, כפי שהיא נקראת כעת, הסמוי שהם לפחות, היה חסר אונים.
הוא זינק שוב אחרונית וזרק שני טוטמים על הרצפה. מאחד מהם נוצר איש אש אימתני ומהשני איש אדמה. "תקפו" צרח והסתער. היצור הגדול שלח יד מוצלת ומחץ את איש האש. ואז, פתח פיו וירה גל שחור שהשמיד את איש האדמה.
השאמאן, שהסתערותו נבלמה, עבר לנסיגה, שהתחלפה אט אט לבריחה.
אך אז, הוא הגיע למבנה והגדול וכשהביט בו הבין שנלכד. המבנה הנטוש היה נעול, ונראה כמו חומה גדולה.
היצור התקרב אליו ושאג שאגות קרב ואז פתח את פיו והחל יוצר גל שחור של מוות.
"רות'ח!!!!!" צרח השאמאן ועצם את עיניו כשהגל נורה.....
....ואז, באותו זמן ממש, רחוק משם אלפי מילין , בבירת הברית, ממלכת סטורמווינד, התעורר הגמד בבהלה.

נו... ו...
זה לא חברי ההמתנה הזו!

ווואו! אתה ממשיך להשאיר אותי במתח כל פרק מחדש...

חחחחח למה לא חברי? אתה מעדיף שאני אפרסם חצי פרק? אני מעדיף להשאיר אותך במתח בריא עד הפרק הבא כל פעם ושהוא יצא מלא ואיכותי :P המתן נא ותיווכח שאני צודק!

מישהו צריך לאתגר אותך, לא ככה?

חחחח מצטער על העיכובים כמו תמיד... עבודה לימודים אתה יודע...אין זמן לנשום =] אני מקווה בעזרת השם עד מוצאש הפרק הראשון משוחרר

קח את הזמן.
הצבת רף גבוה, לא נתפשר על פחות ממעולה.
אה, ולך לישון שיהיה לך כוח לכתוב.